גלעד רשף

אחרי שנים רבות כבמאי, צלם ועורך בהם ביימתי וצילמתי סרטים ותכניות טלויזיה - הקמתי את "לדורי דורות", מתוך רצון עמוק להפוך סיפורי חיים למורשת מצולמת שנשמרת לעד.

למדתי שכל אדם נושא בתוכו סיפור ייחודי. באמצעות שאלות מדויקות, הקשבה אמיתית ורגישות אנושית, אני מסייע לסיפור הזה להיחשף ולהפוך לסרט בעל משמעות למשפחה ולדורות הבאים.

במהלך עבודתי כצלם זכיתי ללוות מאות תיעודי חיים של ניצולי שואה עבור יד ושם. מפגשים אלו נגעו בי באופן עמוק והבהירו לי עד כמה תיעוד אישי הוא מתנה משפחתית שאין לה תחליף. לצד זאת, הלכה והתחזקה בי תחושת ההחמצה על כך שאין בידי תיעוד מצולם של הסבים והסבתות שלי.  אין קול, אין תנועה, אין רגעים שמאפשרים לי לפגוש אותם באמת, ללמוד מהם על תולדות המשפחה. החסר הזה הפך למנוע שמוביל אותי עד היום.

עם הזמן הבנתי שהשליחות שלי רחבה יותר: לא רק לתעד חיים ומאורעות בזמן אמת, אלא גם לאפשר לאדם עצמו לספר את סיפורו - בקולו, במילותיו, בדרך שבה הוא רוצה להיזכר. ובמקביל, לאפשר למשפחות לשמר את זכר יקיריהן שאינם עוד, באמצעות סרט זיכרון שמביא את רוח האדם, את הסיפור, את האהבה - כפי שהמשפחה רוצה לזכור.

כך נולדה התשוקה שלי להפוך את כוחה של המצלמה לנכס משפחתי. תיעוד שמעניק משמעות, מחבר בין דורות, ומאפשר לסיפורים להמשיך לחיות. במסגרת הקמת "לדורי דורות" העמקתי בלימודי וידאו־תרפיה, שחידדו את ההבנה שלי לגבי העוצמה הרגשית של תהליך התיעוד. למדתי שתהליך מדויק שכולל מפגש, הקשבה, עדות, לא פחות חשוב מהסרט המוגמר. אני מאמין שלכל אדם יש מסע חיים ייחודי, ושזו זכות גדולה להעניק למשפחה מתנה שתישמר לדורות: סיפור חיים מצולם, אישי, אנושי ומלא משמעות, לדורי דורות.  

בין היצירות שהייתי שותף בהן בבימוי ובצילום: "נסיעה לת"א זה לא צחוק" (עובדה), "מלחמת השחרור"  (2), "מרגיש את הרוח" (10), "שם קוד רפיח" (10), "עושים גלים, (10), "טבריה מתחת לקו האדום" (כאן), "הבלתי חשובים" (כאן), "כפר עזה" (כאן) , "קירשנבאום" (כאן), "העבריים" ועוד...