שאלות נפוצות

אני מבין אותך.

למעשה, זה כנראה המשפט שאני שומע הכי הרבה.

כמעט כל אדם שיושב מולי בתחילת הצילום אומר לי שהוא לא אוהב מצלמות, לא אוהב להצטלם או לא יודע מה להגיד. ואז אנחנו פשוט מתחילים לדבר. על הילדות. על ההורים. על המקום שבו גדלתם. על האנשים שפגשתם בדרך. על החיים. ואחרי כמה דקות קורה משהו יפה. המצלמה כבר לא במרכז. הסיפור הוא במרכז.

עוד משפט שאני שומע הרבה.

והאמת? עוד לא פגשתי אדם אחד שלא היה לו סיפור ששווה לשמור. לפעמים דווקא הדברים שנראים הכי רגילים הם הדברים שהכי מרגשים את הילדים והנכדים. איך נראו ארוחות שישי בבית. איך הכרתם. מה היה החלום שלכם בגיל עשרים. איך נראתה השכונה שבה גדלתם. הדברים שנראים מובנים מאליהם היום הם לעיתים הדברים שהמשפחה הכי תשמח לשמוע בעתיד.

אני מבין מאיפה השאלה הזאת מגיעה. אבל בעיניי, זה בדיוק ההפך. אנחנו לא מדברים על הסוף – אנחנו מדברים על החיים.

על הדרך. על הבחירות. על האנשים שאהבנו. על האתגרים שעברנו. על הרגעים שהפכו אותנו למי שאנחנו. בסופו של דבר, זה לא סרט על פרידה. זה סרט על חיים מלאים.

בוודאי שאפשר. אבל יש משפט שאני שומע שוב ושוב ממשפחות: "הלוואי שהיינו עושים את זה קודם."

כולנו נוטים לדחות דברים חשובים. אנחנו מניחים שתמיד יהיה זמן. לפעמים זה נכון. ולפעמים לא. זו בדיוק הסיבה שאני מאמין שכל עוד אפשר לשבת יחד, להיזכר, לצחוק ולספר – זה הזמן הנכון.

זו שאלה לגיטימית.

אני לא רואה בזה רכישה של סרט. אני רואה בזה שמירה של משהו שאי אפשר ליצור מחדש. יום אחד הילדים והנכדים שלכם ירצו לשמוע שוב את הקול שלכם. לראות את החיוך. לשמוע את הסיפורים ממי שחווה אותם. יש הרבה דברים שאפשר לקנות. מעט מאוד דברים אפשר לשמור לדורות.

אני מחייך בכל פעם שאני שומע את זה. כי בדרך כלל זה בדיוק מה שאומרים לי לפני שאנחנו מתחילים. ברוב המקרים ההתנגדות הראשונית נובעת ממבוכה:

"מי בכלל ירצה לשמוע אותי?"
"אין לי מה לספר."
"איזה שטויות."

ואז מתחילים לדבר. ופתאום יוצאים סיפורים שהילדים לא שמעו מעולם. לא פעם מי שהכי התנגד בתחילת הדרך הוא גם מי שהכי מתרגש בסופה.

זו בדיוק הסיבה שאנחנו מתחילים בתחקיר. חיים שלמים אי אפשר להכניס לסרט אחד. לכן עוד לפני הצילום אנחנו מדברים. על מה חשוב לכם. על מה תרצו שהילדים והנכדים יזכרו. על אילו תקופות בחיים כדאי להתעכב. ועל אילו סיפורים אסור לוותר.

אני תמיד אומר: האתגר הגדול הוא לא מה להכניס לסרט. האתגר הגדול הוא מה להשאיר בחוץ.

הטלפון יכול לצלם. אבל סרט חיים הוא הרבה יותר מצילום.

הוא מתחיל בהקשבה. בתחקיר. בשאלות הנכונות. ביכולת לזהות את הסיפורים החשובים באמת. ובחיבור של כל החלקים לסיפור אחד שלם. זה ההבדל בין אוסף זיכרונות לבין סיפור משפחתי שנשאר.

כי יש דברים שאי אפשר לשחזר.

לא את הקול. לא את הצחוק. לא את הדרך שבה אבא מספר סיפור. ולא את המבט של אמא כשהיא נזכרת ברגע משמעותי.

כל עוד האנשים שאנחנו אוהבים כאן – אפשר לשמור את כל אלה. וזאת בדיוק המטרה של 'לדורי דורות'.

יש שני משפטים שאני שומע שוב ושוב:

הראשון: "איזה מזל שעשינו את זה."

והשני: "חבל שלא עשינו את זה קודם."